נצחונה של י' במאבק נגד שר הפנים ורשות האוכלוסין מלמדת כי למדינת ישראל יש הרבה מה ללמוד על שיפור יחסה לנכים.
י', לקוחת משרדנו, עברה תאונת דרכים כשהייתה בת 5.5 שנים ונפצעה קשה בתאונת דרכים בעת שישבה כנוסעת ברכב בו נהגה אמה. בהגיען לצומת, מונית התנגשה ברכבן התנגשות חזיתית, פגיעה ששינתה את מסלול חייה מן הקצה אל הקצה. משרדנו ייצג את י' בתביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א והסתיימה בהסדר פשרה בסכום כולל של למעלה מ- 15 מליון ₪.
כיום, כשהיא בת 22, י' עדיין מתמודדת יום יום עם השלכות התאונה, ופנתה שוב למשרדנו, לסייע לה, והפעם, בהתמודדות עם משרדי הממשלה והבירוקרטיה שכמעט ומנעה ממנה להעסיק את המטפלת הסיעודית המסורה שלה.
פגיעתה של י' היא מהקשות ביותר: פגיעה מוטורית בארבע גפיים (קוודריפלגיה) בשילוב פגיעה נשימתית. היא תלויה במכונת הנשמה ונושמת דרך טרכאוסטומיה, בזמן שינה מתחברת ונושמת בעזרת מכשיר עזר נשימתי ותלויה בזולת בכל פעולות היומיום ונכותה 100% לצמיתות.
כתוצאה מפגיעתה בתאונה י' זקוקה לטיפול והשגחה רצופה ומתמידה משך כל שעות היממה, לכל ימי חייה. מדובר במטפלות מקצועיות הנחוצות לה בכדי לטפל בה ולסעוד אותה כל שעות היום והלילה, לבצע במקומה את כל הפעולות היומיומיות שאדם בריא מבצע, ולסייע לה בכל תחום מהתחומים בהם אדם בריא רגיל לעסוק.
בשל חומרת פגיעתה פסק בית המשפט בתביעה לפני שנים, היתר להעסקת שתי מטפלות צמודות.
גם משרד הפנים (רשות האוכלוסין וההגירה) נתן לי' היתר להעסקת שתי מטפלות בו-זמנית (מדובר בהיתר חריג, שניתן במקרים הקשים ביותר).
י' פנתה למשרדנו שוב לאחר שבמשך תקופה ארוכה, יותר משנה, אחת המטפלות עזבה וי' נותרה עם מטפלת אחת בלבד (מדובר כאמור בצורך של השגחה צמודה 24 שעות ביממה, כולל בלילות). מטפלת אחת אינה יכולה לעמוד בנטל ועול הטיפול בי' נפל בתקופה זו על כתפי משפחתה ובעיקר אמה. במהלך תקופה זו, כשנה, י' חיפשה נואשות מטפלת נוספת הדרושה לה. היא ניסתה להעסיק יותר מ- 20 מטפלות שונות, אך אלו ראו שמדובר בעבודה קשה ו"העדיפו זקנים שיורדים איתם לגינה".
לאחר אין סוף מאמצי חיפוש וייאוש גדול, י' פגשה את ד', ולאחר תקופת נסיון נקשר ביניהן קשר עמוק וי' ביקשה להעסיקה. בשלב זה פנתה י' לרשות האוכלוסין, שם היה עליה להגיש את הבקשה להעסקת ד' בדרך של בקשה מטעמים הומניטריים. באופן מאכזב ושאינו תואם את ערכי מדינת ישראל, רשות האוכלוסין דחתה את הבקשה על הסף בנימוק שהבקשה הוגשה באיחור. נטען כי על פי סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל וכן עפ"י סעיף ה.4 לנוהל הוועדה ההומניטארית בסיעוד, כאשר חלפו מניין 90 ימים מתום העסקתה האחרונה של אזרח זר, לא ניתן להעסיק את העובד הזר ויש לגרשו. הבקשה של י' הוגשה לאחר 107 ימים (ולא לאחר 90 ימים, כלומר באיחור של כשבועיים), ולכן בו ביום, הבקשה נדחתה על הסף ומבלי לדון בפרטי המקרה.
המדינה (רשות האוכלוסין) התעלמה מכך שי' ניסתה לאתר עובדת מתאימה במשך כשנה, כשבתקופה זו היתה תחלופה גדולה מאד של עובדות שלאחר תקופת נסיון קצרצרה הודיעו כי הן מעדיפות עבודה קלה יותר (טיפול בקשישים, למשל). לעומתן, ד' התגלתה כ"מלאך גואל" וי' הגישה את הבקשה להעסקתה לאחר תקופת מבחן קצרה, אך מבחינת מדינת ישראל, איחור של שבועיים בהגשת טופס הבקשה הביא לדחיית בקשת העסקה שהגישה ילדה נכה קוודרופלגית (משותקת בארבע גפיים), תלויה במכונת הנשמה ונושמת דרך טרכאוסטומיה, התלויה בזולת בכל פעולות היומיום ושניתן לה היתר להעסקת 2 עובדים זרים.
עם דחיית הבקשה נאמר לי' ההמומה שהיא רשאית להגיש ערר על דחיית הבקשה. י' רצה להגיש את הערר לביה"ד לעררים בירושלים, מיד באותו יום בו קיבלה את הסירוב, שוב, ללא ייצוג.
ביה"ד לעררים קבע בפסק-דינו כי לא נפל פגם מהותי בהחלטת רשות האוכלוסין המצדיק התערבות של בית המשפט וכי אין לו סמכות להתערב בהחלטה. הערר נדחה.
בשלב זה, לאחר שי' נדחתה פעמיים, היא פנתה אלינו וביקשה את עזרתנו.
תחושות חוסר הצדק היו קשות. לא היה לנו ספק שנעשה לי' עוול רציני. מיד הגשנו ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, על ההחלטה לדחות את בקשתה של י' ולגרש את המטפלת. בד בבד הגשנו בקשה לעיכוב ביצוע של הגירוש עד למתן הכרעה בערעור.
ביהמ"ש קיבל את הערעור ובפסק דינו מיום 21.11.2019 קיבל את טענתנו כי למרות לשון החוק, לשר הפנים יש סמכות לאשר את הבקשה גם כאשר היא מוגשת באיחור.
התוצאה – י' קיבלה היתר להמשיך להעסיק את ד', המטפלת המסורה שלה.
המדינה (שר הפנים) הגישה על החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם בית המשפט העליון דחה את בקשת המדינה, והותיר את פסה"ד של בית המשפט לעניינים מינהליים על כנה.
יחסה של המדינה, בנסיבות המיוחדות של י', שניסתה להכשיל את ההיתר בכל דרך אפשרית, הינו יחס מחפיר. אין ספק שלמדינת ישראל יש עוד הרבה ללמוד על היחס שיש לתת לנכים ולבעלי מוגבלות החיים בקרבנו ושכל רצונם להתקיים בכבוד.
